<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער ראשון</h1>
<h2>דף כה:</h2>
ולענין מי שקולט ריחו של יין נסך ואפילו בפיו, גרסינן בפרק השוכר (ס"ו, ב') בת תיהא גוי בדישראל שפיר דמי, ישראל בגוי אביי אמר אסור, ריחא מילתא היא. ורבא אמר מותר, ריחא לאו מילתא היא. ופירש הרמב"ן ז"ל, דאביי סבר בכל האיסורין, דכל שהוא מתכוין לקלוט הריח הרי ריחו כאכילתו, וכי קאמר אביי בפרק כל שעה ריחא לאו מילתא היא, בשאינו מכוין פניו כנגד הריח ואינו בולע הריח ממש, אבל כאן שמשים פיו כנגד קלוחו של ריח, הרי הוא כטועם את האיסור ממש. ורבא סבר דלא, ואע"ג דהתם אמר ריחא מילתא היא, נראה לי דהתם בדברים העשויין לריח, והילכך היינו עיקר איסורו, אבל בדברים הנאכלין ריחן אינו כטעימתן. וקיימא לן כרבא וכן פסק הרב אלפסי ז"ל, ואע"ג דפלוגתייהו בפלוגתא דלוי ורב שייכא, דאיפליגו בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו, ב') בבשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש, מכיון דקאי רבא כלוי, קיימא לן כלוי דשרי. וכבר כתבתי במחלוקת רב ולוי יתר מזה בבית התערובות בדברים האסורין במשהו.
